תמונה משפחתית- חומר למחשבה 

בואו נודה על האמת: לפעמים אנחנו מקווים שאף שכן אינו מסתובב עם הכלב שלו ליד ביתנו בדיוק כאשר אנחנו נמצאים באמצעה של "שעת כעס" ( במקום שעת סיפור...) על ילדינו, בעלינו,נשותינו, כביסתינו ושוב ילדינו.

באשר אנחנו בני אדם, אוהבים, כועסים ומרגישים, אנחנו מגיבים לעתים בעוצמות רגשיות חזקות כלפי הסובבים אותנו: חברים, שותפים לעבודה, שכנים, אך בראש ובראשונה כלפי בני המשפחה הגרעינית שלנו. הבית שלנו הוא המקום הבטוח שתמיד יקבל אותנו, כך לפחות אנו מצפים. הזוגיות שלנו לעתים מאפשרת לנו להתאמן בדיוק על אותם החלקים שאנחנו לא תמיד מעיזים לבטא ביחסים עם המשפחה המורחבת (ההורים שלנו כדוגמא), או עם קולגות בעבודה והכוונה היא לתגובות של: תוקפנות, כעס, או מאבקי כוח.
ובהורות שלנו אנו עסוקים מאוד ב"לתקתק" את המשימות שנראות לנו החשובות ביותר,
לעתים על חשבון תשומת הלב האמיתית והשקטה אל כל ילד עם הזמן הנדרש לכך.
וכמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר " אמא, אבל את לא מקשיבה לי"?
ומתי זה קורה? כשהראש העייף שלנו נודד למחוזות רחוקים כמו: הכורסה בסלון המחכה לי בסוף היום, העיתון, החדשות בטלויזיה... השקט לאחר הסערה.

וכך קורה שמול בני הזוג שלנו, ועם ילדינו אנו מרשים לעצמנו לבטא חלקים פחות נחמדים וטובים שלנו, ואנחנו לפעמים עייפים, עצבניים, ושחוקים מהתפקידים הרבים שלנו כהורים, כמפרנסים, כעמיתים, כבני זוג ,כמה טוב להוריד את כל המסיכות, ולנוח מהמטלות ומהמחויבויות שלנו כלפי הסביבה.

אם נבדוק את עצמנו נווכח שדווקא במקום עבודתינו אנחנו משקיעים אנרגיה רבה בלהיות "בסדר" עם כולם, לחייך, לאמר מילה טובה לזה ומחמאה לזו, לתגמל, לצחוק עם... ולשמור על פאסון.
מרגע שהגענו הביתה והורדנו את התכשיטים והנעליים ועברנו למדי ב', אנחנו משוחררים יותר פיסית ורגשית מחד, ומאידך נכנסים מיד לתוך ים המטלות שממתינות לנו, מה שקרוי "שעות נוספות" ללא שכר: הכביסה, הכלים, הכלב, האוכל, השיעורים, המקלחות, הכביסה כבר אמרנו?
מה הפלא שיוצאות מאתנו כל מיני התנהגויות ותגובות שממש לא היינו רוצים לשייך אותם לעצמינו, ולו היינו רואים זאת אצל אחרים, היינו נדים ראש ברחמים ( על הילדים, וגם על ההורים שלהם).

אבל זה קורה, וזה קורה לנו מול אותם אנשים שאנחנו הכי אוהבים העולם:
הילדים שלנו, הבעלים שלנו, הנשים שלנו...

אנחנו שוכחים לתת מילה טובה למי שהכי זקוק לכך מאתנו: המשפחה שלנו.
ובמקום, אנחנו עסוקים ב"לספור" את הפגמים, הטעויות והנכשלים.
אנחנו עסוקים בלהניע את הבית כולו לעבר סיום מטלות שונות ומשונות לקראת סופו של יום, מה שנקרא כל ה"צריכים" ( צריך להתקלח, צריך לאכול, צריך לישון...).
אנחנו חושבים כבר על מחר בבקר ומי קם להכין את הסנדוויצ'ים.
אנחנו טרודים מהפגישה הצפויה לנו מחר בעבודה, וכך נראה הפרצוף שלנו בערב מול בני בתינו יקירנו: פרצוף עייף, מודאג, חמוץ, חסר סבלנות ולא קשוב באמת.

האם היינו מעיזים ל"השתחרר" כך מול חברינו לעבודה?
סביר להניח שלא.
אז למה אנחנו מרשים לעצמינו לנהוג כך עם הנפשות הקרובות אלינו ביותר?

אבל יחד עם זאת, איזה מזל שיש לנו את המקום הבטוח הזה, הבית שלנו, המשפחה שלנו, הזוגיות שלנו, ה"מניות הבטוחות" שלנו, שם אנחנו יכולים להיות חופשיים כל כך, מחבקים כל כך, כועסים כל כך, אוהבים כל כך, נותנים כל כך, רבים כל כך, נפגעים כל כך, ומתפייסים, בכאלו עוצמות, עם מגוון עצום של רגשות, בהנאה גדולה ובכאב כזה.

רק נזכור שלמשפחה הקרובה שלנו יש את הזכות לראות אותנו גם עם האנרגיות הטובות שאנחנו שומרים בעיקר ל"מחוץ לבית" ( מדי א'...) עם החיוך, הפירגון, המילה הטובה, העידוד, תשומת הלב וההקשבה.
חשוב שנזכור שגם ילדינו זקוקים לאותה מנת בטחון וחופשיות לבטא את עצמם, עם כל מגוון הרגשות שלהם, מולנו, לעתים נגדינו כהורים ( במיוחד בגיל ההתבגרות)
עם עוצמות, ואנחנו נהיה שם להכיל, עם אהבה וקבלה, וכמובן עם גבולות המהווים את המשענת הרגשית עבור הילד שלנו וכן שומרים על זכויותינו כמבוגרים.